אי ציות לתמרור 433 זיכוי מחמת הספק

דרגו את המאמר

התקבלו 3 דירוגים בציון ממוצע: 5.0 מתוך 5

תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, עוסקת בציות לתמרורים וקובעת כי כל נהג חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור ולציית להם. ואולם, לנאשם בביצוע עבירת תנועה מסוג זה, תהיה הגנה טובה אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין. סעיף ב' קובע כי האותות הניתנים על ידי רמזור, למעט אור צהוב מהבהב, עדיפים על כל תמרור הקובע מתן זכות קדימה.

לנהג בעל תו נכה יוחסה עבירה של אי ציות לתמרור 433, האוסר עצירה, בכך שעצר את רכבו ברחוב ברמת גן, בצד שבו מוצב התמרור, בניגוד לתקנה 22(א). מאחר שמדובר בעבירה מסוג ברירת משפט, הנאשם הגיש בקשה להישפט בבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב - יפו.

האם הרכב גרם להפרעה לתנועה?

המאשימה ייחסה לנאשם עבירה של אי ציות לתמרור 433 (האוסר עצירה), וטענה כי רכב הנאשם גרם להפרעה לתנועה, לכן למרות שהנאשם בעל תו נכה, מקרה זה אינו חוסה באחד מהתנאים המצטברים של חוק הנכים. בעוד בנסיבות המקרה, תיאר השוטר נסיבות קרות העבירה ככאלה העולים לכדי אי ציות לתמרור 432 (האוסר חנייה).

בנסיבות הדו"ח הוסיף השוטר פירוט בכך שעמידת הרכב גרמה להפרעה בתנועה: "בכך שהוא חסם את נתיב הנסיעה הימני ורכבים סטו לנתיב השמאלי". השוטר ציין כי ברכב היה תו נכה ובשל העובדה כי מדובר בדו"ח שהודבק לשמשה, לא ניתנה תגובת הנאשם.

השוטר הותיר בפני בית המשפט רושם חיובי, כמי שעושה את עבודתו נאמנה, ותיאר את הדברים כהווייתם. מנגד הציג הנאשם גרסה אחידה, אשר החלה במועד ההקראה וליוותה אותו לאורך כל ניהול ההוכחות במשפט. לטענת הנאשם לא הייתה כל הפרעה לתנועה. הנאשם הוסיף וטען כי הוא היה מודע לתמרור כאשר החנה את הרכב, אך סבר כי מותרת עבורו החנייה במקום מכיוון שהוצג תו נכה ברכב ובהתאם לחוק הנכים.

הנאשם טען כי עשה כמה סיבובים בטרם החנה את רכבו, כי לא הייתה חנייה אחרת ולא גרם להפרעה ממשית לתנועה בשל כך שהחנה רכבו בנתיב הימני, שאליו הגישה לפונים ימינה הייתה חסומה עקב שיפוצים והוא הגיע אליו בכך שפנה שמאלה ולכן לטענתו לא נגרמה הפרעה לתנועה לפונים ימינה.

לא נגרמה הפרעה ממשית לתנועה

מנגד טען השוטר כי הייתה הפרעה לתנועה, והוסיף כי אם יש הפרעה לתנועה הוא אוכף, גם אם יש תו נכה ברכב ולא התייחס להבדלים בין ההפרעה שהבחין בה להפרעה ממשית לתנועה. אף מנסיבות הדו"ח עלה, כי השוטר אכן סבר כי הייתה הפרעה לתנועה ולא תיאר הפרעה ממשית לתנועה. עוד ציין השוטר כי קיבל הנחיה של מפקדת השיטור בשל תלונות אזרחים לבצע אכיפת רכבים חונים במקום, לרבות רכבי נכים.

השוטר תיאר כי אכן הייתה תקופה של שיפוצים והפניה ימינה הייתה חסומה ואז המשטרה לא אכפה שם. ואולם, ביצעה אכיפה רק כאשר הפניה ימינה הייתה פנויה, אך לתיאור זה אין זכר בנסיבות קרות העבירה כפי שתוארו על ידו וגם לא לתיאור של ההפרעה לתנועה כפי שתוארו בעדות. ובסופו של יום השוטר ייחס לנאשם עבירה של אי ציות לתמרור ולא עבירה של הפרעה לתנועה.

עדות השוטר מול עדות הנאשם

בית המשפט ציין כי בהתאם לסעיף 2(א) לחוק חניה לנכים, נכה בעל רכב הנושא תו נכה רשאי להחנות את רכבו גם במקום שאין החניה מותרת אם התקיימו ארבעה תנאים מצטברים. באשר לתנאי הרביעי סבר בית המשפט כי בשל העובדה כי ישנן שתי גרסאות של עדות השוטר מול עדות הנאשם ואין פירוט באשר להיות ההפרעה לתנועה, הפרעה ממשית לתנועה, התרשם כי הנאשם עמד בתנאים המצטברים של הסעיף וחנייתו הייתה מותרת.

בסופו של דבר סבר בית המשפט כי דו"ח השוטר לא היה מפורט דיו, מאחר שהשוטר העיד בהגינותו כי קיבל הנחייה לאכיפה מוגברת באזור וכי רשם דו"חות גם לרכב הנושא תו נכה באם הרכב גורם להפרעה לתנועה. כעולה מהעדויות, לא ניתן לקבוע ברמת וודאות כי רכבו של הנאשם גרם להפרעה ממשית לתנועה.

עוד קבע בית המשפט כי אין תיאור של מיקום החנייה המסוימת ביחס לצומת, אין תיאור של משך החניה ומועד העבירה, שכן כפי שטען הנאשם, היה זה חול המועד ותנועת הרכבים הייתה שונה מהרגיל.

מאחר שהמאשימה ביקשה לייחס לנאשם הפרעה ממשית לתנועה, היה על נסיבות קרות העבירה להיות ברורות ומפורטות יותר. ומשלא נעשה כן, התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה ועל כן זיכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום מחמת הספק.

תת"ע 2704-12-17