זיכוי מנהיגה בשכרות בעקבות פער זמנים קצר בין השתייה לבין הבדיקה

דרגו את המאמר

זיכוי מנהיגה בשכרות בעקבות שתייה מיד לפני בדיקת ינשוף

תתע (י-ם) 6395-02-12

בדיקת אלכוהול הינה בדיקה אשר יכולה להיעשות לנהג באופן שגרתי וזאת על מנת לבחון את רמת שכרותו של האחרון. במידה וממצאי הבדיקה יצביעו על כך שהנהג הינו שיכור, ניתן יהיה להרשיע אותו בעבירה של נהיגה בשכרות. עם זאת, ממצאי בדיקת השכרות אינם חזות הכול. לעיתים, אופן עריכת הבדיקה יכול להביא לזיכויו של נהג, וזאת למרות תוצאות "מפלילות לכאורה" בבדיקת מכשיר הינשוף. להלן דוגמא למקרה שבו פער הזמנים בין השתייה לבין ביצוע הבדיקה הביא לזיכויה של נהגת שהוגש כנגדה כתב אישום בגין נהיגה בגילופין.

[%Psakdin%]

הלכה פסוקה היא כי במקרים בהם התוצאה אשר נמדדה בבדיקת הינשוף הינה קרובה למידה המקסימאלית בחוק, ייתכן וישנה משמעות לפער שבין זמן הנהיגה לזמן הבדיקה. משמעות זו נובעת מתהליך ספיגת האלכוהול בגופו של הנהג. במילים אחרות, כאשר תוצאות הבדיקה הינן גבוליות, ומדובר בשתייה מרובה זמן קצר לפני הנהיגה והעצירה על ידי המשטרה, ייתכן כי רמת השכרות לא הייתה גבוהה בזמן הנהיגה מהרמה הקבועה בחוק (וזאת בשונה מזמן הבדיקה). במקרים אלה, יכול להיות שהנהג יזכה בזיכוי.

השופט טננבוים התייחס לכך בפסיקתו לאחרונה. "ייתכן כי בזמן הנהיגה אחוז האלכוהול בגופו של פלוני יהיה נמוך מהמידה הקבועה בחוק בשל מהלך האלכוהול בדם, וכאשר נערכת הבדיקה, אחוז האלכוהול כבר יהיה גבוה ויעיד על שכרות. מדובר במקרים בודדים בהם טרם הנהיגה הייתה שתייה מרובה".

טננבוים סייג וקבע כי "יש לכך משמעות רק כאשר קיימת מסכת עובדתית ברורה. דהיינו, שתייה חד פעמית ומרוכזת אשר נעשתה זמן קצר לפני הנהיגה והעצירה על ידי המשטרה". לשיטתו של טננבוים, יש לזכות נהגים אלה מחמת הספק. עם זאת, השופט ציין וקבע כי מדובר ב"מקרים יוצאי דופן". להלן דוגמא לאחר ממקרים חריגים אלה.

דוגמא להכרעת דין

הנאשמת במקרה דנן הואשמה בנהיגה בשכרות כאשר בדיקת ינשוף שנערכה לה (ואשר ביססה את כתב האישום) הצביעה על 295 מ"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף. ההגנה ביקשה לזכות את הנאשמת וזאת משום שהתקיימה במקרה זה מסכת עובדתית שאפשרה זאת. נטען כי הנאשמת שתתה כוס שתייה אחת ממש לפני שנעצרה על ידי השוטרים, ובדיקת הינשוף בוצעה לה כחצי שעה מאז עצירתה.

דהיינו, הסנגור טען כי ייתכן בהחלט שאחוז האלכוהול בגופה של מרשתו היה נמוך בעת הנהיגה מהאחוז שנמצא בבדיקה. דהיינו, כאשר היא נהגה בפועל, אחוז האלכוהול בגופה לא היה גבוה מהמותר בחוק.

[%Articles%]

בית המשפט קיבל את טענות הסנגור וקבע כי יש לזכות את הנאשמת. בהכרעת הדין נקבע כי זמן הנסיעה ממקום הבילוי של הנאשמת ועד לניידת המשטרה במקרה זה עמד על 5 דק' לכל היותר. כמו כן, הצדדים הסכימו כי הנאשמת נעצרה בשעה 1:21 ונבדקה בשעה 1:42. דהיינו, בין עצירתה לבין בדיקתה בפועל עברו כ-30 דקות בלבד. זאת ועוד, הינשוף הצביע על ממצאים גבוליים.

אי לכך, בית המשפט קבע כי סביר בהחלט להניח שכאשר הנאשמת נהגה ברכבה, שיעור האלכוהול בדמה לא עבר את המותר לפי החוק. זאת ועוד, דבריה של הנאשמת בפני השוטרים בזמן אמת תמכו בטענותיה המאוחרות. כבר כאשר היא נעצרה היא אמרה לשוטרים שהיא "שתתה לפני שיצאה" ונהגה משום "שהרגישה בסדר לנהוג".