בשנים האחרונות החמירו המשטרה ובתי המשפט את האכיפה והשפיטה בכל הנוגע לעבירות של נהיגה בשכרות. נהיגה בשכרות נחשבת לרעה חולה אשר מהווה את מקורן של תאונות דרכים רבות, בהן תאונות דרכים קטלניות. גם המחוקק "נרתם" למשימה הלאומית ונקבעה לצידה של עבירה זו פסילת מינימום של שנתיים. סעיף 39א' לפקודת התעבורה הוא הסעיף הרלבנטי לעניין זה.
סעיף זה קובע כי במידה ואדם הורשע בנהיגה בשכרות - יש להטיל עליו פסילה למשך שנתיים, וזאת בנוסף לכל עונש אחר. במידה ואדם זה הורשע כבר בנהיגה בשכרות בשנה אשר קדמה לאותה עבירה, יש להטיל על האחרון פסילה למשך ארבע שנים לפחות. בית המשפט רשאי, עם זאת, משיקולים אשר ינומקו על ידו, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר.
במילים אחרות, סעיף זה קובע עונש פסילה מינימאלי בכל הנוגע להרשעת נהג בנהיגה בשכרות. לגבי הסיפא של הסעיף, המתיר לבית המשפט לחרוג מפסילת המינימום, חשוב להדגיש כי מדובר במקרים חריגים בלבד ועל פי רוב בית המשפט לא יסטה מהוראותיו המפורשות של החוק - פסילה לשנתיים.
מהן נסיבות מיוחדות?
כאמור, סעיף 39א קובע כי בכדי להביא להטלת פסילה נמוכה מפסילת המינימום, מוטל על הנאשם להוכיח שבעניינו התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות זו. בית המשפט המחוזי בירושלים, בעפ"ת 11553-04-11 ו-18398-04-11 מ"י נ' רחמים איציק ואח' (לא פורסם וניתן ב-2011), התייחס לעניין זה בהרחבה. ראשית, יש לציין כי החוק קובע פסילת מינימום לשנתיים "בנוסף לכל עונש אחר".
דהיינו, העובדה כי הוטלו על נאשם עונשים נוספים בגין הנהיגה בשכרות, דוגמת עבודות שירות לציבור, איננה מהווה אפוא שיקול להמתיק את פסילתו. הלכה פסוקה היא כי מטרתה של פסילת המינימום הינה בעיקר מניעה, ורכיבי ענישה אחרים (קנס או עבודות שירות) אינם יכולים לענות על שיקול ענישה חיוני זה בעבירות נהיגה בשכרות.
נאשמים רבים טוענים כי נסיבותיהם האישיות חייבות להוות שיקול להפחתה בפסילת המינימום. פעמים רבות נסיבות אלו כוללות מצב בריאותי קשה, תמיכה רפואית בבן משפחה אחר, הצורך להתפרנס, ילדים הסמוכים על שולחנו של הנאשם וכדומה. עם זאת, בתי המשפט קבעו לא אחת כי היות ומדובר בעבירה חמורה, נסיבותיו האישיות של הנאשם נסוגות מול האינטרס הציבורי להילחם בתופעת הנהיגה בשכרות.
"באופן זה ידע כל נוהג ברכב, כי הנהיגה לאחר שתיה אסורה, וכי הנוהג לאחר ששתה מעמיד עצמו בסיכון של פסילת רישיון הנהיגה שלו לתקופה של שנתיים לפחות", נפסק לא אחת.
פסילה על תנאי?
לאחרונה, בית המשפט המחוזי ביטל גזר דין "מקל" אשר הוטל על נהג בגין נהיגה בשכרות, בבית המשפט לתעבורה בירושלים. על הנהג נגזרה פסילה למשך שנתיים, אך למעלה ממחצית הפסילה נקבעה על תנאי בלבד. המדינה הגישה ערעור על גזר הדין לבית המשפט המחוזי, וערכאת הערעור הפכה ההחלטה. בפסק הדין בערעור נקבע כי יש לקבל את ערעור המדינה ולגזור על המשיב פסילה לשנתיים בפועל.
השופט אמנון כהן הגדיר את גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים כגזר דין המהווה סטייה של ממש מעונש המינימום. "על פי רוב, ערכאת הערעור איננה מחליפה את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לגזירת דינו של נאשם אלא בנסיבות חריגות. עם זאת, במקרים בהם נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית, או שהעונש שנגזר על ידה מהווה חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות, פתוחה בפני ערכאת הערעור הדרך להתערב", כתב כהן.
והוסיף, "בענייננו, הגעתי למסקנה, כי העונש אשר הטיל בית משפט קמא על המשיב – 11 חודשי פסילה בפועל ו-13 חודשי פסילה על תנאי – מהווה למעשה משום סטייה קיצונית לקולא מעונש המינימום של שנתיים פסילה בפועל שנקבע לעבירה מסוג זה, המצדיקה התערבות בגזר הדין".
