נהיגה בשכרות, האם ניתן לחזור מהודאה?
| דרגו את המאמר |
|
חזרה מהודאה במשפטי תעבורה בגין עבירה של נהיגה בשכרות:
חזרה מהודאה - סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי גם אם הודה המערער בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, עדיין רשאי הוא לחזור בו מההודיה (כולה או מקצתה) בכל שלב של המשפט, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.
להלן סקירה של פסקי דין במשפטי תעבורה לעניין חזרה מהודאה:
הולעט במידע כוזב:
בפרשת יוסף נקדאי נ. מדינת ישראל דן כב’ השופט א. לוי בבקשת מבקש שהורשע וערעורו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים. בעניין נקדאי המבקש טען כי כתב-האישום אינו מגלה אשמה, וזאת מאחר ושר התחבורה לא קבע, כנדרש בסעיף 64ב לפקודת התעבורה, מהו ריכוז האלכוהול המותר, כמו כן, נטען כי מכשיר הנשיפה באמצעותו נבדק המבקש לא אושר ברשומות כנדרש, וכי נוכח השימוש בו – ללא כיול לפני הבדיקה ממש אלא רק בתחילתו של יום הפעילות – לא ניתן להסתמך על תוצאות הבדיקה.
בית-המשפט קבע כי דין הערעור להידחות. בפסק הדין נקבע כי המבקש הודה בעובדותיו של כתב-האישום, ובכך היה די כדי לבסס את אשמתו בעבירה בה הורשע. עוד נקבע, ללא שבית-המשפט המחוזי נתבקש לכך, כי אין מקום לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו, רק משום שהוא אינו שבע רצון מהעונש שהושת עליו.
טענה נוספת בפי המבקש היא כי הודאתו לאו הודאה היא מאחר והוא "הולעט במידע כוזב, על-ידי כל הגורמים המשפטיים המעורבים להאמין שמי שנתפס נוהג ומכשיר נשיפה פלוני קבע כי בריאותיו אלכוהול בשיעור פלוני, הרי הוא בחזקת מורשע שאין לו תקנה וסופו ידוע בהרשעה שאין עליה כל הרהור או ערעור. כאמור כב’ השופט לוי ראה לדחות את הערעור. בין היתר שלא מצא בטעמיו של המבקש דשם כדי להוות עילה אשר תצדיק את ליבון עניינו בפני ערכאה שלישית. חזקה על השופט לוי שאם היה מוצא שיש ממש בטענות המבקש דשם כי אז היה דן בשאלות לגופן בערכאה שלישית.
ביקש חזור מהודאתו עקב פגם בבדיקת הנשיפה:
בפרשת יהודה בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים הרשיע את המבקש בנהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, וזאת על-פי הודאתו בעובדות כתב-האישום. המבקש ערער על הרשעתו לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים. לטענת המבקש, בהרשעתו נפל פגם הואיל ובדיקת הנשיפה שנערכה לו נעשתה באמצעות מכשיר שלא אושר על פי התקנות, ונהלי המשטרה בדבר כיולו נוגדים אותן. עוד נטען, כי בכתב-האישום לא צוינה הוראת סעיף 39א לפקודת התעבורה, הוראה אשר קובעת עונש מינימום של פסילת רישיון למשך שנתיים. לאור אלה, עתר המבקש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, ולהחזיר את הדיון לערכאה הדיונית. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי אין מקום להתיר למבקש לחזור בו מהודאתו.
בית המשפט המחוזי התייחס לגופן של טענות המבקש שהן דומות לטענות שהועלו בפני וכב’ השופט עזרא קמא מבית המשפט המחוזי בירושלים שדן בהן ראה לדחותן. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע כי לא נפל פגם בבדיקת הנשיפה שבוצעה למבקש דשם.
בפרשת לירן ברק כהן נגד מדינת ישראל,דן בית המשפט העליון - כב’ השופטת ארבל, בערר על החלטת בית המשפט המחוזי לפיה נותרה על כנה הפסילה המנהלית של רישיון העורר עד לתום ההליכים נגדו. בעניין ברק- כהן נטען כי המכשיר לא היה בעל תוקף חוקי במועד בו הוא נבדק. לאור הפגמים הרבים שנפלו בבדיקה ואי חוקיותו של המכשיר, כתב האישום שהוגש נגדו אינו מגלה כל עבירה, ולפיכך לא ניתן לומר כי הוא מסוכן. על-כן, ביקש העורר להורות על ביטול הפסילה המנהלית של רישיון הנהיגה של המבקש.
טען לביטול הודאתו בערכאת ערעור
בפרשת דוד אור חיים נגד מדינת ישראל, דן כב’ השופט ג’ובראן ברשות ערעור ובבקשה לעיכוב ביצוע. השאלה שנדונה בעניין אור חיים הייתה האם יש לאפשר למערער לחזור בו מהודייתו. בעניין אור חיים המבקש טען לראשונה לביטול הודאתו, בערכאת הערעור כלומר לאחר גזירת דינו בבית המשפט לתעבורה. לטענתו, הודאתו היתה חסרת גמירות דעת שכן היא ניתנה כתוצאה מהפעלת לחץ מצד עורך דינו.
כב’ השופט ג’ובראן סבר שקבלת טענת המבקש כמוה כקבלת הטענה כי אל לו לעורך דין להזהיר את לקוחו מפני העונשים הקבועים בחוק ועוד כי אל לו לנסות ולשכנע את לקוחו כי עליו לבחור בדרך שבעיניו הינה הדרך הטובה ביותר עבורו. בנוסף, משעה שהודה המבקש בנהיגה תחת השפעה של משקאות משכרים אין צורך לבחון את שאלת אמינות המכשיר ואת השאלות הסטטוטוריות שהעלה המבקש בדבר היעדר רשימת משקאות משכרים בתקנות.
בעניין אור חיים הגיע כב’ השופט ג’ובראן למסקנה כי דין הבקשה להדחות, בין היתר בשל כך שעניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. המבקש לא השכיל בבקשתו לעורר שאלה בעלת חשיבות משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", והכל בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ’ מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123.
הודה באשמה במסגרת הסדר טיעון
בפרשת גיא עטרי נדרש בית המשפט העליון לערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בגדרו נדחתה בקשת המערער לעיכוב ביצוע עונש פסילת רשיון נהיגה שהוטל עליו.
המערער, מפי סנגורו, הודה באשמה במסגרת הסדר טיעון, והורשע בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול בניגוד לתקנה 26(2) לתקנות התעבורה, בית המשפט לתעבורה, בין יתר העונשים פסל את המערער מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה לתקופה של 11 חודשים. על פסק הדין הוגש– באמצעות סניגור אחר– ערעור לבית המשפט המחוזי. כנטען בהודעת הערעור, בעת האירוע נהג המערער לאחר ששתה כוס בירה, וכאשר לפי תחושתם הסובייקטיבית שלו ושל הסובבים אותו, הוא היה פיכח לחלוטין.
המערער נעצר לבדיקה שגרתית והתבקש לערוך בדיקת נשיפה, בה נמצא ריכוז אלכוהול גבוה, כאמור. לפי הטענה, בעת הדיון הובהר למערער, על ידי סנגורו (הראשון), כי סיפור העובדות האמור לא יסייע בידו, נוכח תוצאות בדיקת הנשיפה. משכך, המליץ לפניו הסנגור להסכים להסדר הטיעון, וכך עשה. רק לאחר מתן גזר הדין גילה המערער כי לא היה יסוד להרשיעו, נוכח פגמים שונים בבדיקת הנשיפה שנערכה לו. משכך, מבקש המערער לאפשר לו לחזור בו מהודאתו וטוען, כי כתב האישום בעניינו לא גילה אשמה, ולכן, יש לזכותו.
בית המשפט העליון קבע שלנוכח העובדה שיש חסר ראייתי הסיכוי שבית המשפט יתיר למערער לחזור בו מהודאה אינם גבוהים. מה עוד שבית המשפט מייחס חשיבות רבה לעובדה שהמערער היה מיוצג בבית משפט השלום עת הודה בעובדות המהוות את העבירה. עוד מיחס בית המשפט העליון לעובדה שבעניין עטרי הודאת המערער ניתנה במסגרת הסדר טיעון בגדרו הומר סעיף העבירה בו הואשם. הבקשה לחזרה מן ההודאה הוצגה רק לאחר שנגזר עונשו של המערער, במסגרת הודעת הערעור. בנסיבות אלה, המשוכה שעל המערער לעבור, על מנת שיותר לו לחזור מהודאתו, אינה נמוכה כלל ועיקר. מהנימוקים דלעיל ראה כב’ השופט פוגלמן לדחות את הערעור.
החליף ייצוג משפטי וביקש לחזור בו מהודאתו:
בפרשת ירחמיאל אשר נדון ע"י כב’ השופט יוסף אלון המערער הורשע על פי הודאתו בבית המשפט לתעבורה והוא נפסל בין היתר מנהיגה ברכב לתקופה של 18 חודשים. כעבור ארבעה חודשים החליף המערער את ייצוגו המשפטי והגיש הודעת ערעור לבית המשפט המחוזי. סנגורו החדש טען, כי ממצאי בדיקת הנשיפה שבחומר החקירה אינם תקינים, ולאור זאת ביקש בערעור כי יתאפשר למערער לחזור בו מהודאתו ולכפור במיוחס לו. עוד טוען הסנגור החדש, כי הסנגור הקודם שייצג את המערער בבית המשפט לתעבורה לא היה בקי במשפטי תעבורה, ועל כן לא נתן לבו לדבר. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו. בית המשפט העליון דחה את הערעור נוכח העובדה שהמערער הודה כאשר היה מיוצג על ידי עו"ד אשר טען בשמו. השופט אלון מציין בלשון זהירה כי סיכויי ההצלחה הנודעים לערעור אינם גבוהים במיוחד.
הודה והגיש בקשה להארכת מועד לאחר 3 חודשים ממתן גזר הדין
בפרשת, אופיר סבא נ’ מ"י, המערער הורשע על-ידי בית המשפט לתעבורה בעבירה של נהיגה בשכרות, לאחר שהודה כי נמצא בדמו ריכוז גבוה מן המותר של אלכוהול. המערער הורשע ונגזר דינו. כעבור שלושה וחצי חודשים הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו.
בהחלטתו, הדגיש בית המשפט כי המערער הורשע על-פי הודאתו וכי הוא איחר תקופה של כחודשיים ימים בהגשת הערעור, וציין כי העובדה שהמערער נחשף למצב משפטי שלא היה ידוע לו בעת שניהל את משפטו לא יכולה כשלעצמה להוות עילה למתן אורכה להגשת ערעור, שכן נימוק זה עלול להביא להצפת בתי המשפט בבקשות של נאשמים שינסו להשיג בדרך זו תוצאה עונשית אחרת מזו שהושתה עליהם. עוד קבע בית המשפט כי לא הוכח בפניו כל פגם בפסק דינו של בית המשפט קמא המחייב את ביטול פסק הדין, וכי אף טענת המערער כי כתב האישום שהוגש נגדו לא גילה אשמה בשל העדרה של הוראת תקנה 169ד לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, דינה להידחות שכן די היה בכך שכתב האישום הכיל את הוראת תקנה 169ב.
מעבר לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי גם לגופו של עניין המערער לא הוכיח סיכויים להצליח בערעורו באופן שעשוי להצדיק היעתרות לבקשתו: הוא העלה טענות מקדמיות הנוגעות למכשיר ה"ינשוף" הבודק את רמת האלכוהול בדם, אך כמו במקרים אחרים, גם במקרה הנוכחי לא נסתרה חזקת תקינותו של המכשיר. מכאן, כי אין בידי המערער נסיבות או טענות משפטיות שלא היו ידועות לו ושלא ניתן היה להעלותן בפני בית משפט קמא, והעובדה כי בדיעבד הוא מבקש להשיג תוצאה אחרת מזו שהושגה אינה יכולה לקבל לגיטימציה בדרך של קבלת בקשתו להארכת מועד. לאור כל האמור, ובפרט נוכח האיחור הניכר בהגשת הבקשה והעדר סיכוי של ממש להצליח בערעור, דחה בית המשפט את הבקשה.
כב’ השופטת ארבל שדנה בערעור קבעה ששאלת היותו של נאשם מיוצג בידי עורך-דין היא אמנם אחד מן השיקולים הנשקלים במסגרת ההחלטה ליתן הארכת מועד להגשת ערעור, ואולם אין זה שיקול בודד. בענייננו, המערער לא הביא כל הסבר משמעותי לחוסר יכולתו לשכור לעצמו ייצוג משפטי, ככל שהוא היה מעוניין בכך, ומכל מקום הוא לא סיפק הסבר מניח את הדעת לאיחור הניכר שחל בהגשת בקשתו להארכת מועד. נוכח העובדה שהמערער הודה בעבירה שבה הורשע, הוא נדרש לשכנע את בית המשפט כי יתיר לו לחזור בו מהודאתו.
כב’ השופטת ארבל חוזרת על ההלכה לפיה: יותר למערער לחזור בו מהודיה שמסר במהלך משפטו רק בנסיבות חריגות, וזאת בפרט כאשר הדבר מתבקש לאחר גזירת הדין - בשלב הערעור (ר’ לעניין זה ע"פ 3991/03, רגבי נ’ מדינת ישראל (לא פורסם,ניתן ביום 2.5.05); ע"פ 10518/06, מירון נ’ מדינת ישראל, (טרם פורסם, ניתן ביום 29.3.07)). לפיכך נוכח העובדה שבית המשפט העליון לא שוכנע כי נסיבות חריגות כנדרש אמנם התקיימו בעניינו של מר סבא, אף אם יש ממש בטענתו בדבר פגמים שנפלו לכאורה בבדיקת הנשיפה שנערכה לו, הרי שמשהודה במיוחס לו ומשנראה כי על-פניו לא נפל בהודייתו פגם שעשוי להצדיק להתיר לו לחזור בו ממנה, לא יכולה טענה זו להיות בעלת נפקות ממשית.
כב’ השופטת ארבל חזרה על החלטה קודמת בעניין דומה (בש"פ 6812/07, כהן נ’ מדינת ישראל, (טרם פורסמה, ניתנה ביום 5.9.07), לפיה טענותיו של בא-כוח המערער בדבר מהימנותו וחוקיותו של מכשיר הנשיפה, אשר נתמכות לטענתו בחוות-דעת מקצועית שטרם התאפשר לו להגיש, ראויות לבירור מעמיק ויסודי שראוי שייערך על-ידי הערכאה הדיונית ואין מקומו בשלב הערעור או בהליכים אגביים להליך העיקרי.
התאכזב מהעונש שקיבל וחזר בו מהודאתו
עוד לענין חזרה מהודאה בפרשת בנימין חוג’ה המערער ביקש לחזור בו מהודאתו או שיינתן לו לערער בשנית. ביהמ"ש דחה את הבקשה באשר אין היא מגלה עילה לערעור וזאת משום שהמבקש, אשר היה מיוצג בשתי ערכאות קמא על ידי יודע משפט, רשאי היה להעלות בפני הערכאה הדיונית טענות מקדמיות, לכפור בעובדות המפלילות אשר יוחסו לו ולדרוש מהמשיבה להוכיחן. מטעמים השמורים עמו מחל המבקש על אותן זכויות ובחר להודות בעובדות, ועל כן לא נהיר היה לבית המשפט מה עילה בידו להתיר לו לחזור מן ההודאה. בית המשפט העלה את האפשרות כי אכזבתו מקורה בעונש שהושת עליו, ברם, ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי עניין זה אינו מקים עילה לקיומו של ערעור שני.
