נהיגה בשכרות קלה ובקשה לפסילה של פחות משנתיים

דרגו את המאמר

עפ"ת 31740-08-11

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של נהג אשר הורשע בנהיגה בשכרות, והחליט שלא להמתיק את גזר דינו תוך קביעת עונש פסילה נמוך משנתיים. השופט קבע כי נסיבותיו האישיות של המערער במקרה דנן, כמו גם כמות האלכוהול ה"מעטה לכאורה" שנמצאה בגופו, לא הצדיקו סטייה מענישת המינימום הקבועה לעבירה זו בפקודת התעבורה.

[%Psakdin%]

המערער הורשע בבית המשפט לתעבורה בעבירה של נהיגה בשכרות וזאת משום שבדיקת ינשוף אשר נערכה לו הצביעה על 380 מ"ג אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף. בית המשפט לתעבורה, לאחר שמיעת הטיעונים לעונש, הטיל על המערער את גזר הדין הבא – קנס של 1,000 שקלים, פסילה למשך שנתיים, ושלושה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים. בעקבות גזר הדין, אשר היה – לדידו של המערער – חמור מדי, הוגש ערעור זה לבית המשפט המחוזי.

ב"כ המערער טען כי היה מקום להטיל על מרשו עונש פסילה הנמוך מעונש המינימום, וזאת מחמת מספר טעמים:

1. כמות האלכוהול אשר "נתפסה" בגופו של המערער הייתה קטנה ביותר. לדידו של הסנגור, היה על בית המשפט לקבוע "מדרג ענישתי" בכל הנוגע לעבירות שכרות, וזאת תוך מתן ביטוי לרמת האלכוהול אשר נמצאה אצל כל נהג ונהג.
2. הוראות הפקודה קובעות אמנם עונש מינימאלי בגין נהיגה בשכרות, בדמות פסילה בת שנתיים, אך סעיף 39א' לפקודה מעניק לבית המשפט סמכות לסטות – בהתאם לשיקול דעתו - מהוראות המינימום בהתקיים "נסיבות מיוחדות".
3. בדיקת המאפיינים אשר נערכה למערער במקום הבדיקה הצביעה על השפעה שולית בלבד של האלכוהול. נטען כי ריח האלכוהול אשר נדף מפיו היה ריח קל בלבד, התנהגותו הייתה רגילה, הופעתו הייתה מסודרת, הוא עמד ביציבות וצלח את המבחנים השונים.
4. נסיבותיו האישיות של המערער "חייבו" התחשבות בו וזאת משום שמדובר באדם אשר עבד כנהג הסעות ופרנס באמצעות רישיון הנהיגה שלו את משפחתו. לאחר שלילת הרישיון, המערער פוטר מעבודתו ומטה לחמו נפגע.
5. מדובר במעידה חד פעמית וזאת היה ניתן לראות לאור עברו התעבורתי הדל של המערער. 
6. המערער "הודה כבר בהזדמנות הראשונה כי שתה כוסית אחת קטנה". 
7. מאז האירוע, ועד מתן גזר הדין, חלפו שלוש שנים. במהלכן, המערער לא ביצע ולו עבירת תנועה אחת.

סטייה מענישת מינימום בעבירת שכרות, אימתי?

בית המשפט עמד על טענותיו של ב"כ המלומד של המערער, אך קבע כי לא היה בהן כדי לסטות במקרה דנן מענישת המינימום. "נהיגה בשכרות הינה עבירה חמורה וכך גם מדיניות הענישה המקובלת בגינה" נכתב בפסק הדין, "מחקרים רבים כבר עמדו על הקשר שבין תפקוד נהג ושיקול דעתו, ובין השפעת אלכוהול".

כמו כן, השופט ציין כי חריגה מענישת מינימום בעבירות של נהיגה בשכרות ראוי לה שתתקיים במשורה, וזאת על מנת לשמור על האינטרס הציבורי להרתיע נהגים מפני נטילת הגה לידיהם בגילופין. בפסק הדין נכתב עוד כי מטרתה של ענישת המינימום הינה לחדד את התפיסה החברתית ש"אם שותים לא נוהגים".

[%Articles%]

אכן, בית המשפט לא התעלם מכך שהלכה פסוקה היא כי ניתן לעיתים לסטות מענישת המינימום וזאת בהתקיים נסיבות מיוחדות. יתרה מכך, כמות אלכוהול נמוכה וגבולית הוכרה כשיקול לעניין זה. עם זאת, ציין השופט, ניתן גם למצוא פסיקה מחמירה אשר לא מבחינה כהוא זה בין שכרות קלה לשכרות חמורה.

לדוגמא, עונש מינימום הוטל לא מזמן על נהג שבדיקת ינשוף שנערכה לו הצביעה על "רק" 260 מ"ג אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף (כאשר המקסימום החוקי עומד על 240 מ"ג). במקרה זה, בית המשפט קבע כי "נהג ייחשב כשיכור גם כאשר בדיקה שנערכה לו הצביעה על חריגה זעירה מהמידה אשר נקבעה בדין. המחוקק, בקובעו את עבירת הנהיגה בשכרות, לא ראה לנכון להבחין בין שכרות קלה לשכרות חמורה".

באותו האופן, ציין בית המשפט, ייתכן והשפעת אלכוהול ברמה זהה תהיה אחרת בין נהג לנהג (לדוגמא, כתלות במשקל גוף). אי לכך, יש לבחון האם במקרה המדובר התקיימו נסיבות חריגות ומיוחדות אשר הצדיקו סטייה מענישת המינימום. מן הכלל הפרט – נקבע כי התשובה לכך הינה שלילית.