תאונה קטלנית: פסילת רישיון עד תום הליכים, אימתי?

מדי שנה מתרחשות בישראל מאות תאונות קטלניות. על פי תיקון 78 לפקודת התעבורה, יש לפסול עד תום ההליכים את רישיון הנהיגה של נהג אשר היה מעורב בתאונת דרכים בה נהרג אדם, וזאת כל אימת שלא נקבע אחרת בבית המשפט, מטעמים שירשמו. התיקון נכנס לתוקפו ב-1.8.2007.

תיקון 78 לפקודת התעבורה הינו תיקון חדש באופן יחסי. מדובר בתיקון אשר קובע כי אדם אשר היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, בה נהרג אדם, חזקה עליו כי הוא נהג מסוכן ויש לאסור על נהיגתו עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו. מאחורי התיקון עומד גם עיקרון מוסרי הקובע כי נהג אשר הרג אדם אחר בעקבות נהיגתו , ראוי שלא יינהג עד אשר יוכרע וייגזר דינו.

מדובר אפוא בעיקרון היושב למעשה בניגוד לחזקת החפות העומדת לאדם טרם הוכרע דינו. הלכה פסוקה היא כי חזקת החפות הינה חזקה חשובה במשפט הישראלי, אך קדושת החיים חשובה עוד יותר. לאמור, אין לעבור לסדר היום במקרה של נטילת חיים.

התיקון והשלכותיו

תיקון 78 לפקודת התעבורה התקבל במרץ 2007. לאחר התיקון, נוסח סעיף 46ב' לפקודת התעבורה באופן הבא: במידה והוגש כנגד בעל רישיון כתב אישום, בגין עבירה אשר גרמה לתאונת דרכים בה נהרג אדם, בית המשפט יורה על פסילת רישיון הנהיגה של הנאשם עד מתן פסק הדין בעניינו. כמו כן, בטרם בית המשפט יורה כאמור, תינתן לנאשם הזדמנות נאותה והוגנת לשכנע את בית המשפט מדוע אין להורות על פסילה כאמור.

בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקבוע כי אין לפסול את רישיון הנהיגה של הנאשם. התיקון נכנס לתוקפו באוגוסט 2007 ונכון לגבי כל כתבי האישום אשר הוגשו לאחר מכן.

המצב עובר לתיקון 78

עובר לכניסתו של התיקון הנ"ל לתוקפו, הייתה לבית המשפט הסמכות לפסול רישיון נהיגה עד תום ההליכים מכוח סעיף 46 לפקודה. לפי ההסדר החוקי אשר היה נכון אז, לא נקבעו מה השיקולים אשר אמורים להנחות את בית המשפט בבואו לפסול רישיון נהיגה עד תום ההליכים בעקבות תאונת דרכים קטלנית.

בשורה של פסקי דין, ניסתה הפסיקה להתוות את השיקולים הרלבנטיים לעניין זה. השופט חשין, בפרשת אלעד גבריאל נ' מדינת ישראל (פסק דין מנובמבר 2006), פרש את משנתו בנוגע לשיקולים אשר אמורים להנחות את הערכאה השיפוטית במקרים אלו:

לדבריו, "על בית-המשפט לבחון תחילה קיומן של ראיות לכאורה להרשעת הנהג בעבירה המיוחסת לו; ואם מצא כי אלה קיימות, עליו לעבור ולבחון האם נהיגתו מסכנת את הציבור. בגדר בחינה זו, יש לאזן בין שיקולי ההגנה על האינטרסים של הנהג הפוגע, ובכלל זה נסיבותיו האישיות המיוחדות, לבין הצורך להגן על שלום הציבור מפני נהיגה המסכנת חיים".

דהיינו, על התביעה הונח הנטל להוכיח את קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג, ועל בית המשפט היה לבחון האם התביעה הרימה את הנטל האמור, אם לאו. כמו כן, בית המשפט היה בוחן את נסיבותיו האישיות של הנאשם ואת שאלת מסוכנתו (על פי מבחני מסוכנות שהותוו בפסיקה).

לאחר תיקון 78 לפקודת התעבורה, עבר הנטל אל הצד השני - לנהג. לאמור, כעת על הנהג להוכיח מדוע אין לפסול את רישיון הנהיגה שלו, ואי עמידה בנטל זה, תביא לפסילת הרישיון. התיקון הגביר את חזקת המסוכנות הרובצת לפתחו של נהג המעורב בתאונת דרכים קטלנית. זאת ועוד, התיקון קובע באופן עקרוני כי ראוי לאדם שגרם בנהיגתו להריגתו של אדם אחר, שלא יינהג עד אשר ייגזר דינו.

הפרשנות כי נטל ההוכחה במסוכנות עובר לנאשם - פרשנות מצמצמת זו ובעיותיה

במספר פסקי דין אשר ניתנו לאחר התיקון, דנו השופטים במשמעותו של התיקון המדובר. לא אחת, השופטים גרסו כי השינוי המשמעותי של התיקון, הנלמד מפרשנותו, הינו העברת נטיל הראיה לנאשם המשיב. לדוגמא, נאמר כי "התיקון אינו משנה באופן מהותי את העקרונות שלאורם על בית המשפט לבחון אם יש מקום להורות על פסילה עד תום ההליכים. שיקול המסוכנות היה ונותר השיקול העיקרי. השינוי היחידי הוא בשאלת הנטלים".

בפסק דין אחר נקבע כי "עובר לכניסת התיקון לתוקף, המדינה נדרשה לשכנע את בית המשפט שיש להורות על פסילה עד תום ההליכים בשל היות הנהג מסוכן. לאחר התיקון, עם זאת, הועבר הנטל לשכמו של הנאשם. כעת, על המשיב לשכנע את בית המשפט בצדקתו לכך כי אין משום סכנה לציבור בנהיגתו".

ההנחה מפרשנויות אלו ואחרות היא כי חזקת מסוכנות רובצת מעליו של נהג אשר היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית. הפרכת חזקת מסוכנות זו הינה משימה הרובצת לפתחו של הנאשם. דהיינו, עליו להוכיח את התקיימותם של שלושת התנאים המצביעים על העדר מסוכנות - נסיבות אישיות כלליות, עבר תעבורי, וכמובן - נסיבות התאונה.

בפסקי דין מאוחרים יותר נקבע כי פרשנות מצמצת זו גוררת עימה קושי מסוים. על פי גישה זו, העברתו של נטל הראיה איננה משנה באופן עקרוני דבר. לאמור, הנתונים אשר היו ידועים מקודם, ידועים גם היום, ומה זה משנה האם הם מועלים על ידי התביעה או על ידי ההגנה.

זאת ועוד, קשה לקבוע את חזקת המסוכנות של אדם אך ורק על בסיס תאונה קטלנית בה היה מעורבת. לדוגמא, ישנן תאונות קטלניות אשר לא ניתן לצפות אותן מראש, ולעיתים הן נגרמות גם בעקבות גורמים אקראיים לחלוטין. לא אחת, העובדה כי תאונה הפכה מ"תאונה רגילה" ל"תאונה קטלנית", איננה מעידה באופן גורף על כך שנהיגתו של הנאשם שאת רישיונו מבקשת התביעה לפסול עד תום ההליכים הייתה רשלנית.

במילים אחרות האם אדם אשר נהג במהירות של 10 קמ"ש מעל המותר, וגרם לתאונה קטלנית, מסוכן לציבור המשתמשים בדרך יותר מנהג אשר נהג במהירות של 50 קמ"ש מעל המותר ולא גרם לתאונה כלל?

יש שהגדירו את חזקת המסוכנות אף כפיקציה משפטית, אשר כמוה ישנן רבות בכל שיטת המשפט. הדעת איננה נוחה עם פיקציות משפטיות אלו. מדובר אפוא בפיקציות אשר הינן קביעות שרירותיות של המציאות, חרף ידיעה ברורה כי הדברים רחוקים מלהיות "שחור ולבן".

לעיתים, אין מנוס מלהיעזר בפיקציה כגון דא, אך לא מדובר בבחירה האידיאלית. משפטנים הרואים את העניין מנקודת מבט זו, סבורים כי התיקון לפקודת התעבורה נועד להוסיף רכיב נוסף.

נימוק מוסרי - נהגת והרגת, ראוי שלא תנהג עד תום ההליכים

גישה זו גורסת כי לתיקון 78 לפקודת התעבורה מטרה נוספת - פסילת רישיון הנהיגה של נהג המעורב בתאונת דרכים קטלנית מבחינה מוסרית, וזאת מתוך ראיה שאין זה ראוי כי נהג זה יוכל לנהוג כתמול שלשום. לאמור, אין זה ראוי כי נהג אשר גרם לתאונת דרכים קטלנית, ואף הוגש כנגדו כתב אישום בעקבות כך, ימשיך לנהוג ברכב כאילו לא אירע דבר,

לעיתים במשך שנים. "דעת הציבור רחוקה מלהיות נוחה בעניין זה, לא כל שכן משפחת המנוח ומשפחות הפצועים", נכתב בפסיקת בתי המשפט, "נהיגתו של אדם זה נחשבת כזילות החיים, ובחברה אשר מקדשת את ערך החיים, יהיה זה נכון להורות על פסילת רישיון הנהיגה של הנהג האחראי לתאונה". פרשנות התיקון על פי גישה זו גורסת אפוא כי המחוקק ביקש להעביר מסר חד משמעי וברור כי במסגרת המאבק הלאומי בתאונות הדרכים, אין מנוס מלנקוט באמצעים קיצוניים.

יצוין כי אכן מדובר בשינוי מסוים מבחינת דיני התעבורה, אך השינוי איננו כה חריג מבחינת התפיסה החוקית של עבירות תנועה. במקרים רבים ניתן להורות על פסילת רישיון הנהיגה של אדם לאחר מעורבות בתאונה או ביצוע עבירות תנועה, וסמכות זו נתונה לרשות הרישוי, לקצין משטרה, וכמובן לבית המשפט. עם זאת, פסילה עד תום ההליכים הינה פסילה אשר יכול להטיל רק בית המשפט.

יצוין כי הלכה מעין זו מופיע במערכת המשפט במקומות רבים. לדוגמא, נאמר כי רוצח אשר עומד לדין בעקבות נטילת חייו של אדם, צריך להיות מושם במעצר. השמתו של הרוצח לכאורה במעצר לא נועדה רק כדי למנוע מהאחרון להתחמק מדינו או לשבש משפטו, אלא גם מבחינה מוסרית וחברתית - אדם שרצח אינו רשאי להסתובב חופשי כאחד האדם.

מניעת המשכות הליכים

פסילה עד תום ההליכים הינה בעלת השלכות נוספות. נימוק נוסף לפסילה זו הינה מניעת הימשכות הליכים. לעיתים, הליכים משפטיים הנוגעים לתאונות דרכים קטלניות עלולים להימשך זמן רב, ואף שנים לא מעטות.

ההליכים יכולים להיות מועכבים על ידי הגורמים המעורבים בהם - בית המשפט, התביעה או ההגנה. פסילה עד תום ההליכים מביאה אפוא לקיצור ההליכים ומונעת עיכובם. מבחינת הנאשם, אין לאחרון אינטרס לעכב את ההליכים בעניינו, למרות פסילה עתידית שתוטל עליו, וזאת משום שהוא כבר פסול.

סייגים לפסילה - האיזונים בחוק

כאמור, פסילה עד תום ההליכים מהווה אפוא פגיעה בזכויות חוקתיות אשר עומדות לנאשם שלא הוכחה אשמתו - חזקת החפות (המאוזנת עם חזקת המסוכנות) וחופש התנועה. היות ואין לזלזל בזכויות אלו, הגביל המחוקק בשני סייגים את הפסילה עד תום ההליכים. ראשית, נקבע כי שלילה זו תיעשה רק לאחר הגשת כתב אישום (וזאת משום שהגשתו של כתב אישום מעידה על כך שהציבורהתביעה סבור כי פלוני אשם). שנית, קביעה עקרונית וכללית זו תעבור ביקורת בבית המשפט, בכל מקרה באופן פרטני ובהתאם לנסיבותיו.