הנהג שהורשע על נהיגה במהירות מופרזת הגיש ערעור

דרגו את המאמר

הנאשם שהורשע בביצוע עבירה של מהירות מופרזת, הגיש ערעור על גזר דינו, בטענה כי לא הוכח שבדיקות מכשיר מד מהירות לייזר היו תקינות.

בחודש דצמבר 2011, המערער נהג במהירות מופרזת, בדרך עירונית במהירות של 170 קמ"ש במקום 70 קמ"ש, כאשר המהירות המיוחסת נמדדה באמצעות מכשיר מד מהירות לייזר.

לאחר ניהול הליך הוכחות, המערער הורשע בעבירת מהירות, ובית המשפט השלום לתעבורה באשקלון גזר עליו את העונשים הבאים: ארבעה חודשי מאסר בפועל, שלוש שנים של פסילת רישיון נהיגה, שישה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים, קנס בסך 2,000 שקלים וארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים.

המערער טען כי אין כל ראיה לתקינות בדיקות התיאום

המערער טען בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע, כי השופט טעה בקביעת עונשו, אודות הבדיקות אשר בוצעו למכשיר הממל"ז בתחילת ובסוף המשמרת, מאחר שמפעיל המכשיר, לא העיד על תוצאת כל הבדיקות, לכן אין ראיה לתקינות בדיקות התיאום והכיול, ואף לא הוגש יומן ההפעלה של המכשיר.

עוד טען כי המפעיל לא היה מוסמך, מכיוון שלא מסר נתונים מדויקים אודות הניסיון והמיומנות שרכש בהפעלתו, והוסיף כי אין אינדיקציה על איזה עמוד בוצעה בדיקת התיאום, לכן לא ניתן ללמוד על התאמת המקום לבדיקה ולא על תקינותה.

המערער טען כי העונש שהושת עליו הוא מוגזם לנוכח ביצוע העבירות, ואף השופט התעלם מהמלצות תסקיר שירות המבחן המפרטות את נסיבות חייו ואת מצבו הבריאותי הקשה.

מנגד טענה המדינה כי הוכחה תקינות המכשיר באמצעות הגשת תע"צ ואין כל חובה להוסיף מסמכים, ואף הוכחה מיומנותו של מפעיל. עוד ציינה כי בעת הגשת כתב האישום המערער לא כפר בתקינות המכשיר, אלא התנצל על מעשיו וטען כי לא שם לב למהירות הנסיעה. המדינה הוסיפה כי העונש שהוטל הוא בהתאם לרף הענישה המקובל, מאחר שהמערער נהג במהירות מופרזת של מעל 100 קמ"ש מהמותר.

בית המשפט קיבל את הערעור וזיכה את הנאשם מחמת הספק

לאחר שמיעת טענות הצדדים, השתכנע בית המשפט כי לא קיימת ראיה לכך שבדיקת התיאום אשר בוצעה בתחילת ובסוף המשמרת היתה תקינה, ואף מעדות המפעיל עלה כי בוצעו ארבע הבדיקות: בדיקה עצמית, בדיקת תצוגה, בדיקת תיאום ובדיקת כיול, אולם הוא ציין כי רק שתיים מהן היו תקינות. לפיכך לא ניתן להגיע למסקנה כי התקיימו התנאים המוקדמים בדבר אמינות תוצאת המכשיר.

עוד קבע כי אין ראיה בכתב או בעל פה ביחס לתוצאת הבדיקה השלישית שהיא בדיקת התיאום, וציין כי הנטל להוכחת התקיימות כל התנאים המקדמיים לחזקת התקינות של מכשיר המדידה מוטל על המאשימה, ולא על הנאשם.

בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה מעל לספק סביר את תקינות המכשיר, על כן הערעור התקבל, ובית המשפט הורה על זיכוי הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום, מחמת הספק.

עפ"ת 654-02-14