חוקיות פעולות גבייה בגין דו``חות חנייה והתיישנות עונשים

דרגו את המאמר

המערערים, תושבי תל אביב, הגישו תביעה כספית כנגד המשיבים, עיריית תל אביב וגורמים מטעמה, בגין עיקולים אשר בוצעו ברכושם, בביתם ובחשבונות הבנק שלהם, בעקבות דרישות תשלום לפי דו"חות חנייה.

 

לטענת המערערים, המשיבים פגעו בפרטיותם ופרסמו עליהם לשון הרע (תוך שהם פוגעים בצנעת הפרט וגורמים להם לעוגמת נפש של ממש). המערערים טענו כי המשיבים, ברשלנותם, טעו והציגו מצג שווא תוך פעולה בתרמית ובחוסר תום לב – זאת כאשר העבירות ואו הקנסות נשוא העיקולים התיישנו.

 

אי לכך, מעבר להחזרת הסכום ששולם, טענו המערערים כי יש לפסוק למענם פיצויים בסך כ-150,000 שקלים. תביעה זו הוגשה בתור ערעור לפתחו של בית המשפט המחוזי, וזאת לאחר שבית המשפט השלום דחה את התביעה על הסף מחמת העדר סמכות.

 

העירייה והגורמים מטעמה טענו בערעור, כמו גם בהליך המקורי, כי בית המשפט הנ"ל נעדר סמכות לדון בסוגיה וזאת משום שמדובר בסוגיות שצריכות להיות מוגשות לפתחו של בית המשפט לעניינים מקומיים. בית המשפט המחוזי קבע כי דין הערעור להתקבל בחלקו.

 

 

סעיף 55 לחוק בתי המשפט קובע כי בית המשפט לעניינים מקומיים הינו בר הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי העזר, לרבות עבירות חניה. סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, אשר כותרתו הינה "תשלום קנס" בשל עבירת קנס, קובע כי בית המשפט לעניינים מקומיים ידון בסוגיות הנוגעות להרשעה עצמה (טענה כי הדו"חות לא הומצאו כדין, ביטול ההרשעה או התיישנות העבירה) וזאת משום שהן חלק מההליך הפלילי.

 

להבדיל מכך, טענות התיישנות לגבי הקנס ואו העונש, כולל הטענה כי לא ניתן היה – מחמת התיישנות – לגבות הקנס, או טענות בנוגע לאופן פעילות הגבייה – צריכות להתברר בבית המשפט האזרחי, ללא קשר להליך הפלילי.

המערערים ניסו לאבחן את עניינים מפסק דין וקס. בפסק דין זה יושם העיקרון כי לא ניתן, באמצעות הליכים אזרחיים, לעקוף הליכים פליליים. דהיינו, המערערים הורשעו בעבירה נשוא התובענה מרגע שהם שילמו את הקנס, ואין זה משנה מי שילם את הקנס בפועל (בעל הרכב או אשתו). כמו כן, טענותיהם של המערערים לכך שהם מכחישים מראש את עצם ביצוע העבירות ועצם קבלת הדו"חות, לא יכלו אף הן להישמע וזאת משום שחוק סדר הדין הפלילי קבוע – מששולם הקנס, רואים את המשלם כמי שהודה באשמה, הורשע ומילא את הדין.

 

יצוין עוד כי גם במידה והמערער לא היה משלם את הקנס, היו רואים אותו כמי שהורשע בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, וזאת כל אימת שהדו"חות התקבלו כדין. במידה והמערער טוען כי הדו"חות לא התקבלו כדין, עליו לפנות בעניין זה לבית המשפט המוסמך – דהיינו, בית המשפט לעניינים מקומיים.

לסיכום,

דרך המלך בעניין זה הינה פניה לבית המשפט לעניינים מקומיים על מנת לקבוע מהו גורלם של הדו"חות. האם הם התקיימו כדין, האם העבירות בוצעו, והאם חלה התיישנות על הדו"חות. במידה וייקבע כי העבירות לא בוצעו על ידי המערער, או שהעבירות התיישנו, ועל כן דינו של ההליך הפלילי להתיישן, אזי יוכל לפנות התובע לבית המשפט האזרחי בטענות נזיקיות כנגד העירייה ומחלקת האכיפה.

 

טענות אזרחיות בגין העוול אשר נגרם לכאורה למערערים, כתוצאה מהתנהלות העירייה והגורמים מטעמה, אמור להיות מנותק מהטענות הנוגעות להליך הפלילי (אי ביצוע העבירה והתיישנות העבירה). טענות אלו יכולות להיטען רק עם ביטולה של ההרשעה. כמו כן, אדם יכול לטעון טענות נזיקיות גם כאשר הוא הורשע כדין (למשל כאשר נטען להפעלת כוח בלתי סביר). טענות אלו, ככל שהן אינן נוגעות להליך פלילי, מקומן בבית הדין האזרחי.

בית המשפט המחוזי קבע כאמור כי יש לקבל את הערעור בחלקו. בפסק הדין נכתב כי הדיון בנוגע להתיישנות הקנס והעונש יוחזר לבית המשפט לעניינים מקומיים. כמו כן, בית המשפט לעניינים מקומיים יבחן האם פעולות הגבייה אשר בוצעו נעשו שלא כדין, לאחר תשלום החוב.