ערעור על קנס בגין חניה על מדרכה - תקיפת המונח ``מדרכה``

דרגו את המאמר

התקבלו 3 דירוגים בציון ממוצע: 3.3 מתוך 5

 

עיריית תל אביב הגישה כתב אישום כנגד נהג בגין "חניה על מדרכה" באזור כיכר דיזינגוף. הנהג טען כי לא מדובר במדרכה. האם ערעורו יתקבל, למרות דחייתו על ידי העירייה ובית המשפט? האם בית המשפט המחוזי יהפוך את החלטות קודמיו?

 

לחובת המערער נרשם דו"ח בגין חניה אסורה - חניה שלא כחוק על המדרכה בסמוך לכיכר דיזינגוף בתל אביב. מיד לאחר קבלת הדו"ח, פנה המערער לעירייה וביקש לבטלו. לדבריו, הוא חנה בצד הדרך לשם פריקה וטעינה של המותרות במקום. העירייה טענה כי המערער לא הוכיח את טענתו במסמכים רלבנטיים ועל כן יש לדחות ערעורו. המערער לא אמר נואש ופנה בעניין לבית המשפט.

 

בבית המשפט נדחה ערעורו של הנהג וזאת לאחר שמיעת עדותיהם של המערער והמפקחת מטעם העירייה אשר ערכה את הדו"ח. המפקחת העידה כי היא הגיעה לכיכר דיזינגוף ביום האירוע וראתה כלי רכב אשר חונים בכיכר. המפקחת אישרה כי רכבו של המערער חנה ליד מלון "סנטר" אך הכחישה כי הרכב חנה ברחוב זמנהוף. לטענתה, הרכב חנה בכיכר עצמה, במקום הקרוב למלון.
 

המערער הכחיש את טענות המפקחת לכך שחנה על המדרכה. לדבריו, ליד מלון "סנטר", אשר נמצא בכיכר דיזינגוף, ישנן אדניות אשר מונעות חניה לפני המלון. אי לכך, טען המערער, הוא לא חנה על האבנים המשתלבות אשר מהוות את שטח הכיכר אלא לפני הכיכר. המערער הוסיף כי העירייה לא הוכיחה שהאבנים המתשלבות בכיכר, הנמצאות בגובה הכביש, מהוות מדרכה אשר אסורה עליה חניה לשם פריקה וטעינה.

 

בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי הרכב חנה על שטח הנחשב "כמדרכה" לפי החוק. בהכרעת הדין צוין כי בית המשפט העדיף את גרסת המפקחת על פני גרסת המערער, אך לא נרשמו נימוקים ברורים לעניין זה. הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה הייתה אפוא קצרה ותמציתית.

 

ערעור לבית המשפט המחוזי

 

המערער לא אמר נואש וערער על החלטת בית המשפט לתעבורה לבית המשפט המחוזי. גם בערעור למחוזי חזר המערער והעלה את שלושת טענותיו העיקריות:

 

• לא ייתכן כי חנה על המדרכה וזאת משום שחנה ליד המלון ובכניסה למלון מונחות אדניות אשר אינן מאפשרות חנייה על המדרכה.
• גם אם יוכח כי הוא חנה על "האבנים המשתלבות בכניסה לכיכר", לא מדובר במדרכה.
• מכל מקום - המערער טען כי החנייה הייתה לזמן קצר בלבד, לשם פריקה וטעינה.

 

 

בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם ניתן לקבל את קביעתו של בית משפט קמא, לכך שעדות המפקחת עדיפה על עדות המערער, הרי שיש לבחון האם מדובר בחנייה על המדרכה, אם לאו. כמו כן, על בית המשפט מוטל גם לבחון לעומק האם החנייה הייתה לשם פריקה וטעינה לזמן קצר. 

 

חנייה, האמנם? חוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד –1983 קובע כי קיים איסור חניה על מדרכה, עם זאת, החוק איננו עוסק בשאלה - מהי מדרכה. על פי תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 מדרכה הינה "חלק מרוחבה של דרך המיועד להולכי רגל, אשר אינו כביש, והמצוי בצד הכביש. בין אם השטח נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו".

עולה מההגדרות לעיל כי המקום בו חנה המערער לגרסת המפקחת מהווה דרך. השאלה היא אם מדובר בחלק מהדרך המהווה "מדרכה". ההגדרה זו דורשת עמידה במבחן כפול ראשית, על המדרכה להיות ממוקמת כ"חלק מרוחבה של דרך" כאמור בתקנות, כלומר לצידי הכביש. שנית, יש להוכיח כי השימוש אשר נעשה במדרכה היה שימוש אשר מיועד להולכי רגל.

 

 

בית המשפט קבע כי כאשר עסקינן באזור לצד הכביש, אשר מופרד ממנו כך ברור שהוא מיועד להולכי רגל, עסקינן במדרכה. במקרה דנן, התקיים ספק בנוגע להיות השטח המדובר - מדרכה. האבנים המשתלבות לא היו לצידי הכביש אלא בהמשכו. אי לכך, מבחינת המיקום לא מדובר בשטח העונה על הגדרת המונח "מדרכה".

 

כמו כן, המערער הציג שלטים לפיהם פריקה וטעינה מותרת במקום לכלי רכב מהשעה תשע בבוקר ועד שלוש בצהריים. לאמור, על אף שמדובר באזור לשימושם של הולכי רגל, רכבים יכולים לעשות בו שימוש בשעות מסוימות. כלומר, מבחן השימוש מתקיים בחלקו, ואילו מבחן המיקום אינו מתקיים.

 

מכל מקום, כאמור, מדובר בתקנות התעבורה ולא בחוק העזר. המחוקק העירוני רשאי היה להגדיר מדרכה. אם בחר המחוקק העירוני שלא להגדיר מדרכה, הרי במקרים בהם יש ספק אם מדובר במדרכה, על הספק לפעול לטובת הנאשם.