חובות המשטרה כלפי בעל רכב בעת איסור שימוש בגין נהיגה בשכרות

דרגו את המאמר

בקשה לביטול איסור שימוש ברכב בגין פגמים מנהלתיים בהתנהלות המשטרה

להלן בקשה לביטול איסור שימוש אשר ניתן ביחס לרכבה של אישה, וזאת לאחר שאדם אחר מטעמה נהג במכונית כאשר הוא שיכור (לכאורה). המבקשת העלתה שתי טענות אשר היו יכולות, לדידה, להצדיק את ביטול איסור השימוש. ראשית, נטען כי מעולם לא נמסרה הודעת איסור שימוש לנהג ברכב כפי שמורה סעיף 57א(2) לפקודת התעבורה. שנית, המבקשת טענה כי היא עשתה כל אשר ביכולתה על מנת למנוע ביצוע עבירה של נהיגה בשכרות. המדינה טענה כי יש לדחות את הבקשה ולהותיר את איסור השימוש על כנו.

[%Articles%]

בית המשפט הדגיש כי הודעת איסור השימוש נמסרה למי שנהג ברכב כאשר הוא נחשד כשיכור. כמו כן, העתק של הודעה זו נמסר לבעליה הרשמיים של המכונית על ידי קצין משטרה. בהודעת איסור השימוש נרשמו פרטיו של הנהג באופן מפורש, וכן פרטים נוספים כגון מיקום הפעולה, יום, שעה וכדומה. יש לציין כי המבקשת הכחישה מכל וכל את נוכחותו של הנהג במועד המדובר וניסתה לצקת תוכן בטענה זו על ידי אי חתימה על הטופס מול קצין המשטרה בשטח.

על פניו, מקרה דנן עסק בשאלה טכנית אשר לא הייתה מהותית לבסיס הוראת החוק (המאפשרת תפיסת רכב של מי שלכאורה אפשר לנהג שיכור לעשות שימוש ברכבו ללא פיקוח אפקטיבי). פקודת התעבורה קובעת כי לאחר תפיסת נהג שיכור, המשטרה מחויבת לשלוח לבעל הרכב הודעה אודות איסור השימוש במכונית וסיבתה. דהיינו, לא קיימת למשטרה חובה לערוך לבעלים שימוע לפני קבלת ההחלטה כאמור.

במקרה דנן, המשטרה טענה כי היא מסרה העתק מההודעה לידי המבקשת באופן ישיר, ואף קיימה לה שימוע והחליטה להותיר את ההחלטה על כנה. נטען כי התנהלות המשטרה במקרה הנ"ל הייתה אף "מעבר לדרישות המינימום בפקודת התעבורה".

פגם טכני שאיננו יורד מבחינה מהותית לשורש העניין

כפי שניתן לראות, ההגנה תלתה את יהבה על כך שהודאת איסור השימוש לא נשלחה בכתב ועל כן היא לא הייתה תקפה לכאורה. דהיינו, נטען לפגמים במסירת ההודעה וחריגה מהוראות סעיף 57א(2) לפקודת התעבורה. בית המשפט לתעבורה קבע כי למרות שנפלו פגמים מסוימים בהתנהלות המשטרה, לא הייתה זו טעות מהותית אלא טכנית. משמע, גם אם המסירה הייתה מתבצעת כאמור בחוק, התוצאה לא הייתה משתנה מבחינתה של בעלת הרכב.

[%Psakdin%]

ראשית, החוק קובע כי המשטרה מחויבת למסור את ההודעה בדבר איסור השימוש לידיו של הנהג בלבד, ולא לידיו של בעל הרכב. במקרה דנן, המשטרה הציגה דו"ח ובו פורט רגע המסירה. הנהג אמנם לא חתם על המסמך, אך ההגנה לא השכילה לסתור את האמור בדו"ח. חזקה על דו"ח משטרתי כי הוא מבטא את התרחשות הדברים לאשורם. אי לכך, המבקש לסתור את האמור בדו"ח כגון דא - עליו הראיה. במקרה דנן, המבקשת לא השכילה להרים את הנטל המדובר.

לא זו אף זו, הודעה כאמור נמסרה גם באופן ישיר לבעלת הרכב במסגרת שימוע שנערך לה. אי לכך, הוכח בכל מקרה כי הודעה נמסרה כחוק ובאופן ישיר וברור. ככל שנפל פגם מנהלי בהתנהלותה של המשטרה עד למועד זה, בית המשפט קבע כי ההודעה הישירה ריפאה אותו. השופט קבע כי במקרים בהם מדובר בפגם אשר לא ניתן לקבוע שהוא ירד לשורשו של ההליך המנהלי, ניתן בהחלט לרפאו באמצעות פעולה פשוטה שלא תיצור עיוות דין או פגיעה (חס וחלילה) בזכויותיו של מי שלכאורה נפגע כתוצאה מההליך המנהלי.

נקבע כי במקרים כגון דא, בית המשפט איננו צריך להכריז על בטלותו של ההליך המנהלי. השופט ציין כי אם במקרה דנן לא היה מתקיים כלל הליך מול הנהג, הרי שהייתה קמה למבקשת טענת הגנה טובה. עם זאת, לא זו הייתה הסיטואציה. במקרה הנ"ל, קצין המשטרה נפגש באופן ישיר עם המבקשת, וזאת במקום לשלוח לה הודאה כחוק. בית המשפט מצא כי אין ספק שמפגש כגון דא העלה באופן ברור את "רמת הוודאות של הבעלים" אודות איסור השימוש ברכב. לסיכום, נקבע כי המשטרה ביצעה את מלאכתה כראוי ואין לקבל את הבקשה לביטול איסור השימוש.