זיכוי מחמת הספק מעבירת מהירות מופרזת, באילו מקרים?

דרגו את המאמר

התקבלו 1 דירוגים בציון ממוצע: 5.0 מתוך 5

אישה שנהגה בדרך לא עירונית שבה מותרת מהירות מרבית של 90 קמ"ש, נעצרה על ידי שוטר בטענה כי נהגה במהירות מופרזת של 145 קמ"ש, אולם לטענתה השוטר מדד את מהירות הרכב שעקף אותה, ולא את מהירות נסיעתה.

הנהגת הובאה לדין בפני בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע בגין עבירת תנועה של נהיגה בדרך שאינה עירונית, עם שטח הפרדה בנוי, שבה מותרת מהירות מרבית של 90 קמ"ש, במהירות של 145 קמ"ש, בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה.

מטעם התביעה העיד מפעיל הממל"ז ועורך הדו"ח ומטעם ההגנה העידה הנאשמת ועדה אשר נסעה ברכבה. לטענת הנאשמת, מיד שעוכבה היא אמרה לשוטר שזו המהירות של הרכב שעקף אותה. ובתשובתה לכתב האישום הודתה בנהיגה במקום ובזמן. אולם לטענתה רכב אחר ביצע את העבירה והיא עצמה נהגה במהירות המותרת במקום.

מפעיל הממל"ז מסר כי שהה לבד במשמרת באותו הבוקר ואישר כי לא השתמש בחצובה לצורך ביצוע המדידה, ואף מסר כי לא הסתכל באופן קבוע במכשיר הממל"ז. העד הצהיר כי ישנם מצבים שהתנועה דלילה והוא מחזיק את המכשיר ומכוון לרכב ויש מקרים שהוא פשוט מתעייף מלהחזיק את המכשיר ולכוון, אז הוא מחזיק אותו ביד מוכן לקראת בואה של תנועה מתקרבת ובעת שהוא רואה את הרכבים, הוא מרים את המכשיר ולוזר אותם.

העד מסר כי רשם את פרטי הרכב הנקלט ולא את פרטי הרכב שנסע בנתיב השמאלי. וטען כי כיוון על אחד מהם והרכב נקלט על מהירות, אולם לא זכר למה התביית דווקא על הרכב הזה אבל הוא שנקלט במהירות המיוחסת לו. בהמשך החקירה ציין העד כי הוא בטוח ומשוכנע שהרכב של הנאשמת הוא שנקלט נוסע במהירות ולא הרכב שנסע בנתיב השמאלי מאחוריו. 

בחקירתה הראשית מסרה הנאשמת כי זכרה שנסעה בכביש היה מאחוריה רכב שהתקרב והבהב באורות ולכן זזה לנתיב הימני, בהמשך ראתה רכב שעומד בשולים ובחור לידו שנופף בידיים, והיא אמרה לחברתה שהיא עוצרת כי נראה לי שהוא צריך עזרה.

הנאשמת טענה כי בהתחלה לא הבינה שמדובר בשוטר ואחרי שעצרה ראתה במראה שוטר מתקרב לרכב ואמר לה שנסעה במהירות וביקש רישיונות. באותו רגע אמרה שהרכב שעקף אותה זה כנראה הרכב שנסע במהירות והיא נסעה לפי המותר בכביש של 90 קמ"ש. בחקירה הנגדית, ציינה הנאשמת כי נסעה במהירות של כ-90 קמ"ש וכאשר הבחינה בשוטר עצרה מיד אחרי הרכב שלו והבלימה הייתה איטית.

במסגרת סיכומיו, אשר נתמכו בחוות דעת מומחה, העלה עורך דינה של הנאשמת טענה כי על פי חישוב של זמן תגובה ומרחק בלימה המהווים יחד את זמן העצירה, היא לא הייתה יכולה לעצור במקום המיוחס לה על פי המהירות המיוחסת לה, מאחר שהמרחק הדרוש לרכב לעצור במהירות 145 קמ"ש הוא 160.53 מטרים, כאשר בפועל רכבה של הנאשמת נעצר כארבעה מטרים לפני הניידת.

המאשימה טענה מנגד כי קיימת סתירה בין הנאשמת לעדת ההגנה באשר לנתיב ההתחלתי שעליו נסעה. הנאשמת מסרה כי נסעה בנתיב שמאל ועברה לנתיב הימני. ואילו עדת ההגנה אמרה שהן נסעו בנתיב הימני ואחר כך עברו לנתיב שמאל. אלא, שבהמשך עדותה תיקנה את עצמה.

נותר ספק סביר באשר להוכחת מהירות הנסיעה

לאחר שבחן את חומר החקירה, שמע את העדים ושקל את דבריהם, קבע בית המשפט לתעבורה כי נותר ספק סביר לגבי הוכחת מהירות נסיעת הנאשמת ומדידתה. בית המשפט סבר כי נוצרו נסיבות ייחודיות של מדידה לגביה תנאיה ומרווחי הרכבים המעורבים ונותרה חוסר וודאות שאליה התווספה עדות אמינה של הנאשמת ועדות מחזקת של נוסעת ברכבה, אשר יחד עם תגובתה המידית של הנאשמת לשוטר יצרו את אותו ספק שאותו החליט ליישם לטובת זיכוי הנאשמת מחמת הספק.

בית המשפט ציין כי סל הראיות הכללי הוא אשר יצר את הספק הסביר, ואף הדגיש כי לא די היה בנוכחות הרכב הנוסף לבדו, בקרבה לא ידועה, כדי להוביל במקרה זה לזיכוי מחמת הספק.

תת"ע 11167-02-18