תאונת דרכים בלתי נמנעת על מעבר חצייה בעת פניה ימינה בירוק

דרגו את המאמר

זיכוי מעבירה של גרימת תאונה במעבר חצייה בעת פנייה ימינה

בצמתים מסוימות בישראל, בעת פנייה ימינה, הנהג הפונה צריך לתת זכות קדימה להולכי הרגל ברחוב אליו הוא מבקש להשתלב, וזאת משום שגם עבורם הרמזור מראה אור ירוק. מדובר אפוא ב"ירוק כפול", גם לכלי הרכב וגם להולכי הרגל. במקרים אלה, זכות הקדימה נתונה להולך הרגל. דהיינו, מוטל על הנהג להמתין עד אשר הולך הרגל ישלים את חצייתו, ורק אז להמשיך בנסיעה.

על פי רוב, תאונת דרכים אשר נגרמת בסיטואציה כגון דא מעידה על רשלנות מבחינתו של הנהג. עם זאת, קביעה זו איננה אוטומטית. במקרים אלה, ייתכן וגם הולך הרגל התנהל ברשלנות ולא תמיד מדובר בתאונה שנגרמה בשל התנהלותו של הנהג בלבד. להלן דוגמא למקרה כאמור.

הנאשם במקרה זה היה נהג באוטובוס של חברת "ביתר עילית" בירושלים. בבואו לפנות ימינה מרחוב שמואל הנביא לרחוב פיתוח חותם יחזקאלי, הוא נדרש לתת זכות קדימה להולכי רגל שחצו את הכביש במעבר החצייה שלאחר הפנייה. במהלך הפנייה האוטובוס פגע בהולכת רגל אשר נגרמו לה נזקי גוף קשים במיוחד (לרבות קטיעת רגל ואשפוזים ארוכים).

הנאשם זוכה, מדוע?

בעקבות האירוע, הוגש כנגד הנהג כתב אישום אשר ייחס לו עבירות כגון נהיגה רשלנית, אי מתן זכות קדימה במעבר חצייה וכדומה. הנאשם טען כי התאונה הייתה בלתי נמנעת. יודגש כי היות והולכת הרגל נפגעה מחלקו הימני האחורי של האוטובוס, והיות ומהירות הליכתה לא אפשרה לנהג להגיב במועד (שכן זמן התגובה של הנהג עומד על כ-1.3 שניות והולכת הרגל שהתה על מעבר החצייה כשנייה בלבד), בוחן המשטרה קבע כי התאונה הייתה בלתי נמנעת.

[%Psakdin%]

בית המשפט קיבל את חוות דעתו המקצועית של הבוחן המשטרתי וקבע כי התאונה, לאחר ירידתה של הולכת הרגל לכביש, הייתה בלתי נמנעת. כעת, נשאלה השאלה האם היה בכוחו של הנאשם למנוע את התאונה מבחינה משפטית. לאמור, האם הוא היה צריך לצפות מראש את האירוע. בית המשפט מצא כי יש לענות על שאלה זו בשלילה. בפסק הדין הודגשו הטעמים אשר הביאו לזיכויו של הנאשם:

1. זווית הראיה - הולכת הרגל נפגעה כאמור מחלקו האחורי ימני של האוטובוס. דהיינו, בעת הפגיעה, האוטובוס כמעט השלים את הפנייה וזווית הראיה של הנהג לגבי המתרחש במעבר החצייה נסגרה באופן משמעותי. "הדרישה כי הנהג יבחין בהולכת הרגל במצב זה הינה מוגזמת ובלתי מתקבלת על הדעת", נכתב בהכרעת הדין.
2. להביט במראות - התביעה טענה כי הנאשם היה צריך להביט, במשך כל הפנייה, למראות הרכב על מנת לזהות קפיצה של אנשים למעבר החצייה. בית המשפט ציין כי לא ניתן לדרוש מנהג אוטובוס, אשר כבר כמעט השלים פנייה, להשית מבט לכל הכיוונים האפשריים לרבות לאחור על מנת להיזהר מכניסה רשלנית של הולך רגל לכביש.
3. מקום ירידתה של הולכת הרגל - התביעה לא השכילה להוכיח מה היה המקום המדויק ממנו ירדה הולכת הרגל אל הכביש. כמו כן, מממצאי התיק לא היה ברור היכן בגופה היא נפגעה. המאשימה לא הביאה את הולכת הרגל לעדות, לא הגישה תצהיר מטעמה, ולא הוכיחה כלל את גרסתה לעניין הפגיעה. בית המשפט הדגיש כי הימנעות מהבאת עדות רלבנטית תהיה לרועץ לצד אשר היה יכול להיעזר בעדות זו (והדברים יפים גם למקרה דנן).
4. גרסאות הנאשם לאורך ההליך - בית המשפט התייחס למהימנות דבריו של הנאשם אשר לא השתנו באופן משמעותי החל מגרסתו הראשונה במשטרה וכלה בהליך הפלילי בעניינו. כבר מראשית המקרה הנהג היה נאמן לגרסתו כי הוא נתן להולכי הרגל זכות קדימה, והמשיך בנסיעתו רק לאחר שהכביש היה פנוי. "התרשמתי כי הנאשם העיד עדות מהימנה וביקש להיצמד לאמת", כתב השופט בהכרעת הדין, "לא מצאתי כל דופי בעדותו ואין סיבה אחרת שלא ליתן אמון בגרסתו. יודגש כי לא רק שגרסתו של הנאשם לא נסתרה על ידי המאשימה, אלא נהפוך הוא. מעדויות בוחני התנועה בתיק התאונה הייתה בלתי נמנעת לחלוטין".
5. חוסר יכולתו של הנאשם להבחין במתלוננת קודם לכן - המדינה טענה כי היות ומדובר במעבר חצייה, הנאשם היה יכול וצריך להבחין במתלוננת קודם לכן ולצפות את ירידתה העתידית לכביש. בית המשפט דחה טענה זו. בהכרעת הדין נקבע כי המדינה לא הסבירה מתי הנאשם היה יכול להבחין בהולכת הרגל ולא הוכח שהוא כלל היה יכול לראות אותה ברגע האימפקט.