בקשה לקיצור תקופת איסור שימוש ברכב לאחר נהיגה בשכרות

דרגו את המאמר

קיצור תקופת איסור שימוש ברכב לאחר החרמת מכונית בגין נהיגה בשכרות

בפ"מ 224-01-12

בית המשפט קיבל באופן חלקי בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב, אשר נמסרה לאדם שנתפס בעת נהיגה בשכרות. הבקשה הוגשה על ידי בני זוג, בין השאר בשמה של אשתו של הנהג השיכור. האישה טענה כי יש לבטל את האיסור וזאת מתוקף היותה אם לשלושה ילדים קטינים, אשר נותרו - בגין מעשה אביהם - "ללא ניידות". ב"כ המבקשים ציין כי התקיימו במקרה דנן הנסיבות אשר הצדיקו את ביטול או צמצום תקופת איסור השימוש לפי סעיף 57ב(ג) לפקודת התעבורה.

[%Articles%]

ב"כ המבקשים הוסיף כי האישה הינה בעלת זכויות בנכס מתוקף הלכת השיתוף והיות נשואה לנהג "המבושם". למעשה, ההגנה טענה כי יש להכיר בכך שהבעלים של הרכב הוא בעלים פורמאלי מבחינת רישום של המכונית, אך גם "בעל פורמאלי" של האישה כדת משה וישראל.

המדינה התנגדה לקיצור התקופה. לטענת המדינה, נהיגה בשכרות הינה עבירה חמורה אשר גובה קורבנות רבים בכבישי ישראל. אי לכך, טענה ב"כ המדינה, חומרתה של העבירה אינה מצדיקה את הפעלת האמור בסעיף 57ב(ג). למעשה, המדינה טענה כי האישה הייתה צריכה "לפקח טוב יותר על התנהלות בעלה" ולאור מחדלה זה אין להורות על קיצור הפסילה.

האם האישה בכלל יכולה לבקש את קיצור הפסילה?

שאלת זכותו של בן זוג של בעל רכב לקבלת סעד לפי סעיף 57 לפקודת התעבורה נמצאת בסעיף 57ב(א) לפקודה. על פי סעיף זה, בעל רכב אשר ניתנה לגביו הודעת איסור שימוש, וכן הנהג אשר קיבל את ההודעה, רשאים להגיש בקשה לביטול או קיצור התקופה. סעיף 1 לפקודת התעבורה מגדיר שורה של בעלי רכב אפשריים כגון האדם הרשום ברישיון הרכב, האדם אשר מחזיק ברכב מכוח הסכם וכדומה.

[%Psakdin%]

התוצאה המשפטית אשר נוצרה בשל רשימת בעלים סגורה זו היא כי רק "בעלים" של הרכב יכולים לפנות לבית המשפט בבקשה לפי סעיף 57ב. מדובר אפוא במצב משפטי לא פשוט עבור צדדים שלישיים אשר אינם נכנסים ברשימה. במקרה דנן, בית המשפט קבע כי האישה הינה בעלת זכות לעלות טענות אלה, וזאת מתוקף היותה שותפה ברכוש בעלה מכוח נישואיהם.

מטרת החוק מאפשרת את קיצור איסור השימוש

מבחינת הסוגיה לגופה, בית המשפט ציין כי בקשה בדבר ביטול ו/או קיצור איסור שימוש ברכב מחמת נהיגה בשכרות מתקבלת לעיתים רחוקות בלבד. הלכה פסוקה היא כי "אין כל הצדקה לקבל בקשה להשבת רכב אשר נתפס כתוצאה מהתנהגותו של מי שלחובתו ראיות לכאורה כי נהג רכב בעודו שיכור". אי לכך, בית המשפט קבע כי ככל שהבקשה הייתה מוגשת על ידי הבעל השיכור בלבד, אזי היא הייתה נדחית על הסף. הדברים היו שונים היות ועסקינן בבקשה שהוגשה גם על ידי האישה.

בית המשפט קבע כי הוא רואה לנכון להפחית את איסור השימוש ל-15 במקום ל-30. בפסק הדין נכתב כי האישה לא נהגה ברכב המשפחתי, לא ביצעה את העבירה, ולאחר שבעלה נתפס שיכור היא "מצאה עצמה עם שלושה ילדים קטנים וללא יכולת ניידות". במקרה דנן, נקבע בפסק הדין, נהג הרכב היה בעלה של המבקשת שהינו אדם נורמיטיבי ללא עבר תעבורתי חריג. מדובר באדם העובד כ-14 במשרד הבריאות וללא כל רקע של נהיגה בשכרות.

בנסיבות אלה, בית המשפט קיבל את טענותיה של האישה לכך שהיא לא הייתה יכולה לדעת שבעלה ינהג ברכב כשהוא בגילופין. "בנסיבות המיוחדות אשר נוצרו", קבע בית המשפט, "יש לאזן מצד אחד את עמדתו הברורה של המחוקק לפיה ראויה תפיסת רכב כאשר נהג ברכב שיכור וזאת גם אם המדובר בפגיעה בצדדים שלישיים תמימים, ומצד שני יש לקחת בחשבון את תקופת איסור השימוש הארוכה הגורמת לנטל כלכלי ופיזי רב לאישה אשר נאלצה להמשיך ולתפקד עם 3 ילדים ללא יכולת תנועה". תקופת האיסור נחתכה בחצי.